לא תעשו לכם וגו׳. גם בהיותכם נמכרים לעובדי כוכבים כפרש״י וכל הנוגע לשמץ ע״ז אין האדון יכול לו להכריחו:
את שבתתי תשמורו. אפילו נמכר לעובד כוככים ובכלל שבתתי יו״ט ג״כ כמש״כ בס׳ שמות ל״א י״ג. ואסור לעשות אפילו מלאכת אוכל נפש בשביל האדון דדוקא לכם מותר כידוע:
ומקדשי תיראו. כל המקודש לישראל ולגבוה יהא נזהר מלבזות כמו ששומע תמיד בפה העובדי כוכבים. וה״ה כל ישראל שנטמע בין העובדי כוכבים עליו להיות נזהר ביותר באלו. וכ״כ הספורנו דעיקר מקראות הללו מיירי בעת שישראל משועבדים לעובדי כוכבים:
אם בחקתי. אין לפרש חקתי מצות שאין בהם טעם. דלמאי החל הכתוב בהם. ותו הרי המה בכלל מצותי. מש״ה פרש״י בשם הת״כ שתהיו עמלים בתורה ולפי זה משמעות חקתי כמש״כ כ״פ שהמה י״ג מדות שהתורה נחקקת בהם. אבל ברבה אי׳ חקות שחקקתי בהם שו״א ועוד הרבה יסודי העולם כמבואר שם ונמצא רמז הכתוב בזה שפירש שהוא כן. שהוא תנאי המתבקש ממנו ית׳ שיעשו כן כדי שיתקיים ישוב העולם. דאם אינו אלא תנאי שאין בהם רצון ובקשת המתנה למאי הודיע הכתוב שהמה חקות שו״א. והיינו דתניא בת״כ והובא בעבודת כוכבים ד״ה אם בחקתי אין אם אלא לשון בקשה וכה״א לו עמי שומע לי. פי׳ האי אם הוא לשון בקשה. ויש להבין מהיכן הבינו חז״ל דהאי משמעו כך. וגם בעיקר הענין מה השמיענו התנא שהקב״ה מבקש וחפץ שנלך בדרך מצותיו. אלא כלפי דאי׳ שם עוד ד״ג מ״ד ראה ויתר גוים ראה שאין אוה״ע מקיימין ז׳ מצות שלהם עמד והתיר להם. ומקשה הגמ׳ אתגורי מיתגיר ומשני שאינן מקבלין שכר. ומקשה והתניא אשר יעשה אותם האדם וחי בהם אפילו עובד כוכבים שעוסק בתורה ומשני שאין מקבלין שכר כמצווה ועושה אלא כלא מצווין ועושין. וצריך ביאור היאך משמע במליצת הכתוב ראה ויתר גוים שאין מקבלין שכר כמצווין ועושין. ותו הרי באמת המה מצווין ועושין ואמאי לא יקבלו שכר והקב״ה צדיק וישר. אלא הכונה דיש לדעת דשכר ועונש של המצות אינם כגזרת מלך שתלוי בדעתו ורצונו בכל שעה לעשות כמו שלבו חפץ אלא כדבר הרופא המזהיר את האדם ממאכלים אלו שיזיקו שאין הדבר תלוי ברצונו אלא מודיע מה שנעשה בבריאת הטבע. וכך המצות והעבירות כך נוסדו מהבורא ית׳ שיהא שכר ועונש תלוי בקיומן ובבטולן. וכדאי׳ ברבה ר״פ ראה משעה שהקב״ה אמר ראה אנכי נותן לפניכם היום ברכה וקללה. שוב אין הקב״ה עושה כלום אלא המצות עושות שלהן והעבירות עושות שלהן שנאמר מפי עליון לא תצא הרעות והטוב. וה״ז כמו שכר ועונש של הרופא שאין הרופא מעניש כלל בידיעתו שעבר האדם על אזהרתו אלא נענש מעצמו. ולא כעונש של המלך שאין העונש בא אלא בידיעה ופעולת המעניש. ובמדרש תהלים קל״ב מבואר באריכות ענין העונשין שהוא משל לרופא שהזהיר לחולה כו׳ לבסוף שנענש החולה אמר אני עשיתי לעצמי ע״ש. מעתה היה הדבר ראוי לישאל אם רצון המצוה ית׳ בקיום המצות או אינו אלא כמו רופא המזהיר ומודיע. שאין לו רצון כלל שהאדם יהא נזהר באזהרתו דמה לו בטובת האדם ורעתו. אבל באמת אינו כן אלא הקב״ה חפץ בקיום המצות וה״ז דומה כרופא המזהיר את בנו שחפץ מאד שיהא הבן נזהר כדי שיהי׳ חי ומקיים את עולמו של האב המזהיר. וגם יש הבדל באזהרת הרופא לבנו מאזהרתו לאחר. אע״ג שבגוף אזהרה אין. נ״מ מכ״מ יש הבדל בדבר הרופא שבשעה שמזהיר לבנו מבטיח לו אם יהא נזהר מלבד שיהא בריא עוד יתן לו שעשועים. משא״כ בשעה שמזהיר לילד אחר אין מבטיח לו שעשועים. והיינו משום שע״י זהירות בנו עומד עולמו של הרופא משא״כ ע״י זהירות ילד אחר וזה עצם ההבדל בין שכר ישראל בעשותן המצות בין אוה״ע בז׳ מצות שלהן. דישראל מלבד שמקבלין שכר גוף המצות. עוד מקבלין שכר על שמקיימין העולם. וכדאי׳ ברבה פ׳ תבוא כי המצוה הזאת מצוה אתה עושים על עולמי. משא״כ אוה״ע עובדי כוכבים אין קיום העולם תלוי בהם מש״ה אין להם אלא שכר המצות עצמן. כ״ז נכלל במליצת הנביא ראה ויתר גוים. באשר עד מ״ת היה העולם קיים על אוה״ע והיו מקבלין שכר על שמירת ז׳ מצות גם על קיום העולם. אבל ראה שאין אוה״ע מקיימין ז׳ מצות שלהן ואם יהא העולם תלוי בקיומו עליהם יש לחוש להריסות עולם. ע״כ התיר להם ופי׳ שלא יהא קיום העולם תלוי בהם. והרי המה מוזהרין בז׳ מצות רק לטובת עצמם ומש״ה אין מקבלין שכר כמצווין ועושין לטובת המצוה ג״כ אלא כאינן מצווין. היינו שאין להמצוה רצון בזה ורק לטובת עצמם בא אזהרתן. משא״כ ישראל הקב״ה מבקש מהם שיקיימו המצות ויקבלו שכר באשר שבהם תלוי קיום העולם בכללו. וזהו דתנן ששכר מצוה מצוה. שהקב״ה חפץ בישראל שיקבלו שכר שהוא קיום העולם והוא עצמו מצוה וכן להיפך עונש עבירה עבירה. שהרי בזמן שאדם מישראל מצטער שכינה אומרת קלני מראשי כו׳ ונמצא שהעונש ג״כ עבירה. וכ״ז מרומז במה שהקדים הכתוב לומר אם בחקותי שהמצות הם חקות שו״א שהעולם ומלואו תלוי בקיומן. נמצא דאין אם אלא לשון בקשה שהקב״ה כ״י מבקש ממנו שיקיימו המצות כדי שיהא מוסדות עולמו וחקות שו״א קיימין:
ואת מצותי תשמרו ועשיתם אותם. יש בזה שתי משמעות כמש״כ לעיל כ״ב ל״א. א׳ מצות המה קבלות מתורה שבע״פ ועשיה היינו חדשות בכל דור מה שנחקר ע״פ עיון תורה שזה מיקרי עשיה. כמש״כ לעיל י״ח ה׳. ב׳ מעשה המצות כפשוטו. ושני הפירושים מבוארים ברבה כאן:
ונתנה הארץ יבולה. לא כתיב פריה כמו לעיל כ״ה י״ט. דפרי הארץ אחר עבודת הארץ אינו שכר מצוין שהרי כך דרך העולם אלא יבולה משמעו הולכה ממקום למקום כמש״כ לעיל בפי׳ יובל. ונכלל בזה פירות שאין באים ע״י הזריעה וגידול במקומו אלא ממציאים כחות הארץ מרחוק ומעומק עד שנעשו הפירות גדלים מהרגלן וכמו שידוע שיש לזה המצאות מאומנים במלאכת גידולי הארץ. אבל בזמן שישראל מתברכין הארץ נותנת יבולה בלי פעולה יתירה לזה וכדאי׳ בתענית פ״ג שבימי שמעון ב״ש היו חטים ככליות ועדשים כדנרי זהב. וע׳ מש״כ בס׳ דברים י״א י״ז:
ועץ השדה. המה אילנות שאין גדלים בגנה ובהשגחת בעלים אלא בשדה שהוא גדל פרא. ומש״ה רגיל להיות פירותיו מועטים וגרועים אבל בשעת הברכה גם הוא יתן פריו האצור בכחו. וע׳ בספר שמות ט׳ כ״ה:
והשיג לכם דיש וגו׳. האי לכם מלמדנו בזה ברכה לאדם שיהיו עי״ז עמוסים תמיד בעבודה. והתועלת בזה מסיים הכתוב ואכלתם לחמכם לשובע. שגדולה מלאכה שמחממת בעליה. ומאכלו בריאה ממי שיושב והולך בטל. שנית וישבתם לבטח בארצכם. שההולך בטל בע״כ משתדל לעשות עסקים מבחוץ לביתו וארצו כדי לבלות זמנו בהם. משא״כ מי שיש לו עבודה בביתו יושב לבטח בארצו. וזה רצון הקב״ה שיהיו ישראל יושבים תמיד בא״י ויעבדו את ה׳ כמש״כ לעיל כ״ה י״ט. נמצא דרבוי בציר ודיש לבד שהוא ברכה בתבואה הוא ברכה לאדם. וע׳ מש״כ עוד בשירת האזינו עה״פ ירכיבהו על במתי ארץ שביאר הכתוב שכונן ה׳ בא״י עבודת הזריעה שיהא ברוב מעשה לזה התכלית שיהא תמיד יושב בא״י בעבודת הארץ:
ונתתי שלום בארץ. מוסיף הכתוב לבאר האיך תשבו בטח שלא יהיו נצרכים להתהלך ממקום למקום בשביל שמירת הארץ ע״ז אמר הכתוב דלא בשביל מלחמת התושבים עצמם שיהי׳ שלום בארץ. ולא בשביל מלחמת אוה״ע שהרי ושכבתם ואין מחריד. וגם לא כדי לשמור הדרכים מפני החיות והשבתי חיה וגו׳. עד כי יגיע ישיבה לבטח כ״כ באופן וחרב לא תעבור בארצכם. לא תהיו רגילים להשתמש בחרב:
ונפלו לפניכם לחרב. אע״ג שלא יהיה בידכם חרב מכ״מ יפלו לפניכם כמו לחרב:
ורדפו וגו׳. הבטיח יותר. דעדיין הייתי אומר סיבת נפילתם לחרב הוא משום שכשיפלו תהרגו אותם באגרוף. ע״כ הוסיף הכתוב ורדפו מכם חמשה מאה וגו׳ וזה א״א בהכאת האגרוף ומכ״מ ונפלו לפניכם לחרב:
ופניתי אליכם. בברכות שעד כה לא כתיב ופניתי אליכם. שכ״ז בא בהשגחה פרטית בשעה המיוחדת לזה. שברכת התבואה באה בר״ה ברגלים. וברכת נפילת האויבים באה בשעת מלחמה וא״צ להתברך בכל יום. אבל מכאן ואילך מדבר בברכת הבנים וגידולן וזה נצרך להשגחה פרטית וברכה בכל שעה מש״ה הקדים הכתוב ופניתי אליכם. שיהא כל עסקי כ״י אליכם:
והרביתי אתכם. נכלל בזה גידול ברוב חכמה וגבורה ובכל מעלה. כמש״כ בס׳ שמות א׳ עה״פ וירבו:
והקימותי את בריתי אתכם. פי׳ הראשונים ז״ל את בריתי שכרתי עמכם להיות משגיח עליכם לטוב. אינו מובן שהרי כל הברכות הן הן הברית עצמו. וא״כ הוא מיותר. ורש״י בשם הת״כ פירש והקימותי ברית חדשה שלא תופר. והוא דרש. אבל לפי הפשט עדיין לא דברנו בהפרת ברית עפ״י עונות ישראל. אלא ברית הוא עיקר אמונה כמש״כ בס׳ שמות ל״א ט״ז ואמר הכתוב שבזה שיצליחו ויהיו גדלים שלא בערך שארי אוה״ע תקום ותתחזק בריתי היינו אמונה בה׳ אתכם. שיהיו אוה״ע ג״כ יכירו וידעו מלכות שמים וע׳ בס׳ בראשית ו׳ י״ח:
וישן מפני חדש. לא משום ריח תוציאו מהגורן אלא מפני שהחדש שלא נתייבש עדיין נצרך יותר לגורן ושמירה מן הגשם:
ולא תגעל נפשי אתכם. אע״ג שבכל עת היותר טובה יש בקרב ישראל אנשים פרטים שמעשיהם מתועבים מכ״מ בזכות כל ישראל השכינה בקרבם והרי הוא כאב השוכן עם בניו וסובל גם אם אחד מהם מסריח ומבאיש ריחו אין האב פורש מהם אלא מעקם חוטמו. וכך היה בימי שלמה ובת פרעה כידוע במדרשים. ופי׳ נפשי נפש שנתתי בכם כמו ואני נסכתי מלכי המלך שלי היינו שהמלכתי אני (שו״ת אבקת רוכל סי׳ כ״ח):
והתהלכתי בתוככם. שאע״ג שהשכינה במקדש בקרב ישראל בכלל מכ״מ השגחה בפרטות אין אחד דומה לחבירו אלא כל אחד לפי מעשיו נמצא דהשגחת ה׳ מתהלכת ממקום למקום:
והייתי לכם לאלהים. א״א לפרש כמו בהרבה מקומות שמשמעו למשגיח עליכם שהרי כ״ז נתבאר יפה ע״כ. אלא משמעו תהיו מקבלים הנהגתו ית׳ ברצון ובנחת. וכיב״ז אמר יעקב אבינו והיה ה׳ לי לאלהים יע״ש:
ואתם תהיו לי לעם. אפילו עניני מדינה הנהוג בעם תהיו לי לשמי בכל הנהגה מדינית תחקרו אם הוא עפ״י רצון הקב״ה. וע׳ מש״כ בספר שמות עה״פ והייתם לי סגלה:
ואשבר מטת עלכם. הוא משל כמו שור שרגיל לישא עול שנוצר לזה. וראשו כפוי למטה כמו שיודע שהעול יהא מונח עליו. ואפילו בשעה שמסירים העול מעליו יודע שאחר שעה מוכן הוא שנית למשאו. עד שמשברים את העול לעיניו הוא בטוח שלא יחרוש עוד. ועדיין הוא בראש נמוך מרוב הרגלו לכך. עד שבא בעליו ומרגילו להגביה ראשו ולילך קוממיות. בזה אות ברור לו שאין בדעת בעליו לחרוש עמו לעולם כך ישראל נוצרו לגלות כמבואר ברבה איכה עה״פ בת גלים ברתא דגלואי. שהרי אברהם אבינו יצחק ויעקב הלכו בגלות ובטלטול. אבל בשעה שעושים רצונו ש״מ הקב״ה מבטיח ואשבר מטת עלכם תבינו שאין לכם לחוש להתגברות אוה״ע לשעבד אתכם. וגם ואולך אתכם קוממיות. בדעת גבוהה וחפשית כאלו בטוחים המה שלא ישתעבדו לעולם. ולמדנו מדהבטיח הכתוב שישבור העול שלהם ש״מ שבטבע שלהם מיועדים לגלות:
ואם לא תשמעו לי. שלא תעשו לשמי. ואם כי באמת אין בזה החטא כדי עונש גדול אבל מכ״מ הכתוב הולך ומונה איך דרכו של יצה״ר להתחיל בדבר קטן ונוקב ויורד עד התהום ע״כ מתחלה מפתה שלא לעשות לשמה. ומכש״כ דברים מדינים ומעשה צדקה וחסד הנהוג גם בטבע ישראל. וכשנעשה שלא לשמו של הקב״ה מגיע אח״כ ולא תעשו את כל המצות האלה. שלא לעשות כלל. ואינו דומה למה שאמרו חז״ל לעולם יעסוק אדם בתורה ובמצות אפילו שלא לשמה שמתוך שלא לשמה בא לשמה. דהתם מיירי ביחיד שאפילו הוא לא הגיע למדה זו לעשות לשמה יבא אחר או גם הוא אחר כך לידי לשמה מה שאין כן אם בהסכמת הרבים שלא לעשות לשם ה׳ לבסוף יוסיפו סרה שלא לעשות כלל:
ואם בחקתי תמאסו. עד כה לא הגיע לגעור במי שעושה את המצות אבל לבסוף יהא מביא שיגערו במי שעושים ואע״ג שא״א לגעור במי שעושה המצות כמפורש בתורה. אבל העושה ע״פ החקים שהן המה דרשת חז״ל כמו שכתבנו כ״פ. ומי שאינו מאמין ה״ה גוער וממאס את הנזהר בד״ק שהרי כ״פ אינו ככתוב:
ואם את משפטי תגעל נפשכם. יהא הוספה עוד למאס עיקר לימוד התלמוד שהן המשפטים כמש״כ לעיל י״ח ה׳:
לבלתי עשות וגו׳. יהא הסכמה לצור תעודה בבתי מדרשים כדי שלא יעשה גם מי שחפץ לעשות. דבמה שהסכימו הרבים שלא לעשות לבד. יוכל להיות שמכ״מ נמצאים יחידים בכ״מ שעושים את המצות משא״כ אם יסכימו שלא ללמוד ברבים התלמוד ממילא אם אין גדיים אין תישים. והתורה משתכחת ואין שום אדם יודע איך לעשות:
להפרכם את בריתי. נכלל בזה שתי משמעות. א׳ הברית שכרתו ישראל עם ה׳ להיות לו לעם לתורה ומצות. והפרת ברית הלז אינו אלא לתיאבון. ונכלל עוד הפרת ברית שכרת הקב״ה עם ישראל להשגיח עליהם. ועי״ז שירצו לפרוק עול תו״מ יוסיפו סרה לעשות להכעיס את ה׳ בדברים מגואלים שלא היו באמת ראוים לדברים כאלה ולא עשו אלא כדי שיסיר שכינתו מאה״ק ומישראל. וכסבורים שבזה האופן שיסיר הקב״ה שכינתו מהם יהיו ככל העובדי כוכבים וככל הארצות תחת השגחת מלכת השמים שהיא השמש. נמצא שהמה יפירו ברית שכרת הקב״ה להם. וזה היה חטא מנשה ואמון ושארי מלכים הרשעים כמש״כ בס׳ דברים ל״א ב׳. וע״ע להלן מפסוק ל״ו ואילך. נמצא מונה הכתוב שבע עבירות זאח״ז. א׳ הסכמה שלא לעשות לשם ה׳. ב׳ שלא לעשות כלל. ג׳ ממאסים את העושה עפ״י ד״ק. ד׳ ממאסים את הלימוד בכלל. ה׳ משתדלים שלא יבא מי לעשות עפ״י התורה. ו׳ משתדלים לפרוק עול מ״ש מעיקר. ז׳ עושים להכעיס כדי שיפר הקב״ה בריתו עמנו:
מכלות עינים ומדיבת נפש. שהוי המחלה בהוצאה מרובה תולות עינים לאחרית טובה ואח״כ לא יועיל כל העסק לזמן מרובה נמצא מכלה עינים ומדיבות נפש וכן הוא הקללה הסמוכה בתבואה:
וזרעתם לריק זרעכם. העסק יהא מרובה כדרך זריעה בא״י. ואח״כ ואכלהו איביכם. נמצא מכלות עינים ומדיבות נפש:
לפני אויביכם. ת״א בעלי דבבך. ולא כת״א שמות כ״ג כ״ב סנאך. דמשמעו בלב ממש. אבל כאן אאל״כ שהרי כתיב בסמוך שנאיכם. מש״ה פירש בעלי דבבך. דמשמעו אויב שהוא מקניט בפה. וכמש״כ בס׳ דברים ל״ז. ופי׳ ונגפתם שלא תמצאו תשובה לדבריהם. אבל עוד לא הגענו לקללה של נפילה במלחמה ממש:
ורדו בכם שונאיכם. שיהיו האנשים השונאים בלב רודים בפועל:
ונסתם ואין רודף אתכם. היינו בעלי מלחמה של יושבי א״י אבל עדיין לא הגיעו לגלות:
לא תשמעו לי. לעשות לשמי. ואע״ג שכבר הגיעו לתמורות מזה מכ״מ אם רוצים לשוב א״א אלא באופן שיתחילו לעשות לשם ה׳. דבזה יחליפו כל הליכות המדינה. אבל כ״ז שאין מגיעים לזה הדרך הרי עומדים בדרך רע:
ושברתי את גאון עזכם. ידוע פי׳ הת״כ שהוא בהמ״ק. ומש״ה מצורף הקללה ונתתי את שמיכם כברזל וגו׳ כפרש״י לענין גשמים שהרי ברכת התבואה תלוי בקרבנות ואחר שיהא נשבר כח מעלת בהמ״ק ממילא יהא עצירת גשמים ורקבון תבואה. עוד תני׳ בת״כ והובא בגיטין דל״ז ושברתי את גאון עזכם רע״א אלו הגאים שביהודה כגון פפוס ואלכסנדרי וחבריו הן המה תקיפי יהודה. מעתה עלינו לפרש סיפא דקרא ונתתי שמיכם וגו׳ באופן שיהא נמשך לקללה הקודמת. והנה כבר ביארנו ר״פ בראשית דהמשפיע מכונה שמים והמושפע מכונה ארץ. ומזה הטעם מכונים גדולי הדור בשם שמים שהמה משפיעים להמון ד״ת ומוסר. והמון עם המקבלים בשם ארץ. ודרך ישראל בעת צרה ומצוקה ר״ל הגדולים עוינים את תקיפי ישראל ועשיריהם משום שבדעת העשירים לתקן עניני הכלל לפי דרכם והגדולים דעת אחרת אתם ע״כ במות תקיפי ישראל אין הגדולים מרגישים בצרת ישראל ובחסרון שלהם. והיינו ונתתי את שמיכם. היינו גדולי ישראל:
כברזל. שאינו מזיע כלל והנמשל שלא יחושו להצטער ע״ז כלל. ובזה יגיע ואת ארצכם היינו המון עם ה׳ שירגישו בחסרון הניכר אבל יהיו כנחושה שמזיע ונאבד ומרקיב. ה״נ יהיה ההמון מרגישים בחסרון שלהם. אבל לא יוכלו לעשות מאומה מבלי התעוררות גדולי ישראל. ואלו היו הגדולים ג״כ מרגישים בחסרון. היו משתדלים להעמיד אחרים תחתיהם אבירי הדעת:
ותם לריק כחכם. הוא יגיעה יותר מן הרגיל שישתדלו להוציא תבואת הארץ ע״י תחבולות באופן שיצא יבול כמש״כ לעיל. אבל יתם לריק כל היגיעה:
ולא תתן ארצכם את יבולה. ולא יהא גדל אלא זרע המורגל ועדיין לא הגיע׳ הקללה למכת רעב בארץ:
ועץ הארץ. היינו הנעבד הרבה לא יתן פריו ומכ״מ עדיין לא הגיע למכת רעב רק חסרון תענוג:
ואם תלכו עמי קרי. משמעות קרי שלא כדעתי. וכל הנעשה שלא כמו שחשב תחלה בין לטוב בין לרע מכונה בשם קרי כמבואר להלן מ״א. משום שהבא במקרה אינו בדעת מחשבה תחלה מש״ה העושה שלא כדעת חבירו נקרא שהולך עמו קרי:
ויספתי עליכם מכה שבע. מכה אחת שכוללת שבע היינו משלחת חיה רעה ומבאר המקרא האיך יהי מזה שבע פורעניות:
ושכלה אתכם. היינו הפלת העובר מחמת פחד כדאיתא פ׳ החובל. ונכלל בזה הקללה שני אופנים. א׳ הפלת אותו העובר. ב׳ שתהא האשה משכלת תמיד גם בלי ראות חיה אלא ע״י חולי ברחמה תפיל תמיד:
והכריתה את בהמתכם. גם בכלל כרת יש שני פורעניות. א׳ כרת מחיים. ב׳ כרת מזרע. היינו אפילו בהמה שלא תמות תפסק מלדת מחמת פחד שהרגישה אז:
והמעיטה אתכם. גם בזה נכלל שני דברים. הריגת קטנים. וחולי לגדולים מחמת פחד שלא יולידו עוד:
ונשמו דרכיכם. הרי שבע:
עמכם בקרי. מכות שלא עלה על דעתכם באשר שאינם כהרגל אלא בהשגחה לרעה:
נוקמת נקם ברית. שידונו אתכם כדין מורד במלכות שהורגים אותם בכעס ונקמה. וזהו נקם ברית. והוא שלא כדרך כובשי מלחמה שאין דנים הנכבשים בתורת מורדי במלכות שהרי לא מלכו עדיין עליהם ולא כרתו עמם ברית. אבל אתם תשיגו הפורעניות שלא כמו שחשבו אלא תהיה החרב של אומה הכובשם חרב נוקמת נקם ברית והוא משום שמן השמים יעירו בלבבם לדונם כך. ותהי׳ חרב נוקמת נקם ברית מלכות שמים שהפרו ומרדו:
ונתתם ביד אויב. האויבים שהיו מבזים אתכם עד כה בדברים כמש״כ לעיל י״ז עתה כאשר יהיו נתונים בידם ע״י המלכות הכובשת לעשות בהם מה שלבו חפץ לא יהא נוהגים בהם מנהג ד״א עם אנשים הנכבשים אלא לא יבושו לעשות עמהם זדון לבבם. משום שהייתם תחלה שפלים ונבזים בעיניהם. וכ״ז לא עלה עה״ד שתגיעו לידי כך:
ואפו עשר נשים. כדי למלאות את התנור פת ותהי נאפה יפה כדאי׳ ביצה די״ז א׳ רשב״א א׳ ממלאה אשה כל התנור פת כו׳ אבל לא יועיל להשביח את הפת ויהי׳ הפת במשקל. בפת״ח והוא כמו בה״א הידיעה היינו באותו משקל שהיה בעודו עיסה והוא סימן שלא נאפה יפה:
בחמת קרי. שלא עלה על דעתכם וגם יבאו בחימה דברים נפלאים שלא עלה עה״ד גם אחר שראו כי לא כמחשבותם באה עליהם הרעה מכ״מ בחמה כזה לא עלה עה״ד. מש״ה נקרא חמת קרי:
ובשר בנותיכם תאכלו. אכילה מיותרת משום דאכילת בנים זכרים אינו אלא כשהם מתים דבחייהם נודדים בעצמם ללחם ואינם ברשות אביהם. אבל בנות אין דרכם לחזור כדאיתא בכתובות דס״ז ע״כ המה בית אביהן והאבות הורגין אותן ואוכלין ברעב:
את במותיכם. זה לא עלה עה״ד שיהא הקב״ה מעניש להסיר את ע״ז שהוא נגד סדרי הנהגת העולם לעזוב הבחירה ביד האדם. והיו ישראל סבורים שהקב״ה יהיה מעניש אך אותם עד שבע״כ יסור מהם והיו נשארים על הנהגת מלכת שמים כרצונם. אבל לא כן מחשבות הקב״ה עמם אלא מסיר בחמת קרי גם הבמות:
וגעלה נפשי אתכם. היינו שלא ישכון גם הוא בישראל. אפילו במקומות שנמצאו עובדי ה׳ באיזה ב״כ וב״מ. וזהו ג״כ בקרי מה שאינו עולה עה״ד. וכבר איתא במדרש שה״ש לא מצינו שהתאבלו ישראל אלא כשאמר משה כי לא אעלה בקרבך. וכמש״כ בזה פ׳ תשא:
ונתתי את עריכם חרבה. אחר שהשכינה מסתלקת מכלל א״י פנה זיוה ובזה יהיו ערי ישראל חרבה:
והשמותי את מקדשיכם. היה ראוי לומר וחללתי את מקדשיכם וכלשון יחזקאל הנביא ז׳ ובאו בה פריצים וחללוה. מכאן דרשו חז״ל במגילה פ״ד קדושתן אף כשהן שוממין שלא יתחללו הבנינים כמו כלי קודש וכדאי׳ במס׳ ע״ז דנ״ב ב׳ מקרא דיחזקאל הנ״ל משא״כ קדושת ב״כ וב״מ אינו מתחלל אלא שומם:
ולא אריח בריח ניחחכם. דאע״ג דהמקדש שומם מכ״מ אפשר דישאר המזבח במקומו ולהקריב עליו. וכמו שהיה באמת בחרבן בית שני. דמזמן חרבן הבית עד חרבן ביתר שאז נחרש ההיכל ונהרס המזבח. היה עוד המזבח קיים והקריבו עליו פסחים כדאי׳ בסנהדרין פ״א שהיו אז מעברין את השנה בשביל פסחים מכ״מ לא אריח וגו׳. מש״ה רק פסחים הקריבו דלא כתיב ביה ריח ניחוח משא״כ כל הקרבנות כתיב ריח ניחוח בחטאת בפ׳ ויקרא ד׳ ל׳ ובבכור בפ׳ קרח י״ח י״ח ומעשר ה״ה כבכור. מש״ה לא הקריבו בחרבן בהמ״ק משום דכתיב ולא אריח בריח וגו׳ . וע׳ מש״כ עוד בזה בס׳ דברים ט״ז בפ׳ שמור את חודש האביב:
והשמותי אני את הארץ. מעדת ישראל מישבי הארץ כמו דרך בעלי הארץ. אבל עדיין האויבים יושבים בה אלא שלא יחושו להושיבה. וגם לא יניחום מן השמים כמו דמסיים ושממו עליה אויביכם וגו׳ כדתניא בת״כ שלא ימצאו עליה קורת רוח:
ואתכם אזרה בגוים. להרחיק אתכם ממנה שלא תשובו לא״י כשיסולקו האויבים ממנה לאחר שיכבשוה ויחריבוה. ע״כ תהיה ההשגחה שהגלות יהיה בפזור מעט כאן ומעט כאן וכדתניא בת״כ כאדם שהוא זורה שעורים במזרה ואין אחת מהם דבקה בחברתה ומש״ה יהיה קשה לשוב. עוד והריקותי אחריכם חרב. בין מקום שיגלו בין א״י יהיה בעלי חרב שלא יניחום לשוב מגלותם ולעבור דרך ארצם. ואם לא היו ניזורים מעט מעט היו יכולים לשוב אח״כ מגלותם ולהלחם ולעבור דרך החרב. אבל כאשר אזרה אתכם וגם אחריכם החרב מעתה והיתה ארצכם שממה. אפילו מאוה״ע כי אחר שיהיו בטוחים שלא תוכלו לשוב אז ילכו גם המה מא״י ותהי׳ הארץ שממה לגמרי:
ועריכם יהיו חרבה. לא כמו חרבן הראשון דכתיב לעיל שאינו חרב אלא מישראל המשגיחים על ישובה. אבל עוד ישבו אוה״ע בה משא״כ אח״כ ילכו גם אוה״ע וישארו הערים חרבה ממש בלי יושב:
אז תרצה הארץ את וגו׳ אז תשבת הארץ וגו׳. שתי פעמים אז. על שני זמנים שדברנו. היינו בשעה שישראל מסתלקים ממנה ועדיין אוה״ע יושבים בה:
תרצה הארץ את שבתתיה. שאע״ג שאוה״ע עדיין עובדין בה מכ״מ היא מתרצית במה שאין אתם עובדים בה. וזהו דמסיים המקרא ואתם בארץ איביכם. עכ״פ אתם וגו׳. וה״ז כאם שהבן שלה מצער אותה הרבה. יש לה נ״ר כשהבן גולה ולוקה. אע״ג שלא הונח לה עדיין מאחרים מכ״מ היא כנוקמת מבנה ומתרצה מזה שהוא נענש עליה:
אז. בזמן שגם אוה״ע מסתלקים ממנה:
תשבת הארץ לגמרי והרצת את שבתתיה. מה שעבדה בשבתתינו יותר מן הראוי לה יהא השביתה הגדולה מרצה לה:
כל ימי השמה תשבות את אשר לא שבתה בשבתותיכם וגו׳. השביתה תהיה כ״כ גדולה דתשבות גם יותר מאשר שבתה בשבתותיכם. אפילו בשעה שהייתם שומרים שביעית הרי אז מכ״מ גדל ספיחים משא״כ בשנים אלו שהיה גפרית ומלח שרפה כל ארצה ולא יעלה בה כל עשב. וזהו משמעות הכתוב דתשבות כ״כ את אשר לא שבתה כזה בשבתותיכם:
והנשארים בכם וגו׳. מכאן ואילך עד גמר הענין מבאר איך יגיעו בהשגחה מן השמים הסיבות להסיר טעות שלהם שהיו סבורים בהיותם בא״י שכאשר יצאו מא״י לגלות יהיו פטורים מעול מ״ש גם ברצון ה׳. ומש״ה אמר ירמיה הנביא ג׳ מדוע אמרו עמי רדנו. ופי׳ בבמ״ר פ״א שאמרו ישראל אחר שרדנו לחו״ל אין אנחנו תחת השגחתו ית׳. והכי אי׳ בחלק דק״ה א׳ שאמרו תשובה ניצחת מכנ״י לנביא עבד שמכרו אדוניו ואשה שגרשה בעלה כלום יש לזה ע״ז כלום. ולא היה להם דעת להבין כי מצוה שאינה תלויה בארץ נוהגת גם בחו״ל. וכאשר רצה הקב״ה שיכירו ישראל האמת שהשגחת ה׳ עליהם עדיין ע״י תורה ומצות ולא היה אפשר להראות להם השגחה לטובה. דא״כ יאמינו שמקום שהטבע שולט באוה״ע בלי תורה ועבודה טוב גם להם ולא ה׳ פועל עוד בהם. וכדאי׳ שם דק״ד דעשרת השבטים כשגלו שמחו בזה בתחלת גלותם שהיו סבורים שכאן אין השגחת ה׳ עליהם לא לרעה ולא לטובה וטבע הארץ לבד ייטב גם להם וככל הגוים בית ישראל. ע״כ היה ההכרח להשגיח לרעה גם שמה. עד שיבינו וישכילו כי הטבע הטוב לאוה״ע אינו מועיל להם. ואדרבה השגחתו ית׳ הפרטית רודפם גם שמה. עד שמגיע מזה להכרה אמתית כאשר יבואר. זהו כלל הענין. ועתה נבא לפרטי הדברים. מתחלה והבאתי מרך בלבבם. כאשר יתיישבו שמה ימצאו מורך בלבבם לא כמו שהיה בתחלת בואם לשם ששמחו כמש״כ:
ורדף אותם קול עלה נדף. יהיו נודדים ובורחים מאיזה קול ובזה יכירו שאין טבע ארץ אחרת טוב להם:
ונסו מנוסת חרב ואין רודף. לא נודדים לבד יהיו אלא גם נפילה לפני חרב. וגם בלי רודף:
וכשלו איש באחיו כמפני חרב. עוד תהיה השגחת ה׳ לרעה. שהרי טבע הגרים לאהבה זה את זה כדאי׳ בפ׳ ע״פ דקי״ג וא״כ היה ראוי שפגיעתם זה בזה לנחת. אבל לא כן יהיה עמם אלא תהיה פגיעתם זה בזה במכשול כמו שפוגע בחרב. אמנם אפשר שיהיה כן בטבע אם יש גזרת המלכות להבריחם זמ״ז כדי שלא יעשו קשר ומרידה והיה אפשר להאמין שהוא טבע. אבל לא כן ורודף אין ומכ״מ יהיו נכשלים זב״ז כמפני חרב. ובזה יגיעו עוד שלא תהיה לכם תקומה לפני איביכם. שיהיו מבוזים בקרב האומות בראותם כי שנאת חנם גוברת בם במסירות ואין איש מבקש מהם זאת. וכ״ז יהיה סיבה מהקב״ה שיהיו מרוחקים מן האומות כאשר לא תהיה להם תקומה כאיש חשוב אלא יעמדו בצורה נמבזה:
ואבדתם בגוים. ומחמת זה תהיו אבודים בקרבם. מלשון תעיתי כשה אובד. היינו אין איש מגדולי האומות משגיח לחמלה ולקרבם כפי טבע המלכות לקרב הגולים בם. אבל אתם תהיו מבוזים מחמת שיראו אותם רודפים זא״ז. וכך המדה נותנת שמי ששונא את הבריות הכל שונאים אותו. כדאי׳ בשבת דקל״ט כל שאינו מרחם עה״ב כו׳ וע״ע מש״כ לעיל י״ט ט׳. בבאור הגמ׳ בהוריות די״ג מפני מה הכל מושלים בעכברים מפני שסורן רע:
ואכלה אתכם ארץ איביכם. דטבע ארץ אחרת למי שאינו רגיל באוירה ובטבע גידוליה להזיקו ולאכלו. ונדרש עצות להציל מרעה זו. ודרך המלוכה שגולים שם להיות מגן ומחסה על הגולים. ולחקור אחר עצות לזה אבל בהיות ישראל אבידה שאינה מתבקשת ואין המלך וראשי המדינה נותנים לב על הנבזים בעיניהם ממילא והנשארים בכם ימקו בעונם. הנשארים יכירו שחוטאים במה שרודפים זא״ז בשנאת חנם. והוא חטא המושכל אפילו שלא עפ״י דעת תורה:
בארצות איביכם. ישכילו כי זה החטא עוד גדול יותר כאשר המה בארצות אויביכם וגורם רעה רבה משהיה אותו החטא בארצם. ומבואר מזה הלשון שלא חשבו לעון אלא מה ששונאים זא״ז והוא גרוע ביחוד בארצות אויביהם אבל לא יתודו כלל על שאינם שומרים את התורה ומצות שהיא גרוע יותר אם היו בא״י. משום שלא חשבו זה לעון בדעתם כי התורה איננה נוהגת כלל בחו״ל כמש״כ לעיל:
ואף בעונות אבותם אתם ימקו. עוד יצר להם על עונות אבותם. אשר המה חטאו בהיותם בא״י ונתרחקו עי״ז מהשגחת הקב״ה ומא״י ומשום שהיו סבורים שיהיה להם טוב יותר ועתה יתודו ע״ז המחשבה ויצר להם וימקו בצערם ע״ז הרצון שהיה לאבותם ועתה נוגע גם להם שהמה מרוחקים מהקב״ה ומא״י. וזהו לשון המקרא בעונות אבותם אתם. שנוגע להם אע״ג שאין להם עון לפי דעתם. וזה מאמר הושע הנביא ב׳ ט׳ ורדפה את מאהביה ולא תשיג אותם וגו׳ ואמרה אלכה ואשובה אל אישי הראשון כי טוב לי אז מעתה. ופי׳ מאהביה הוא מלכת שמים ושארי מזלות שבקשו אבותם בהיותם בא״י. וכשגלו מתחלה קוו שמכ״מ בחו״ל ישיגו מאהביהם אלה לטוב להם. אבל כשיראו שהם אבודים בגוים יבקשו את ה׳ אלהיהם. וימקו על עון אבותם בא״י:
והתודו את עונם. בשנאת חנם שידעו גם המה שהוא להם לעון:
ואת עון אבותם אשר מעלו בי. ששינו רצון הקב״ה להשגיח עליהם לטובה בא״י ועתה הגיע רצונו ית׳ להיפך וזה נקרא מעילה בו ית׳ כדאי׳ במס׳ מעילה די״ח אין מעילה אלא שנוי . וזה פי׳ המקרא. שיתודו על אשר שינו מדתו ורצונו של הקב״ה:
ואף אשר הלכו עמי בקרי. שהלכו נגד רצונו לצאת מהשגחתו עליהם:
אף אני אלך עמם בקרי. אחר שיתחרטו על עיקר רצונם מכבר להנתק מאחרי ה׳. וכסבורים שעתה בחו״ל אין תורה ומצות וא״א שישגיח ה׳ עליהם. אז הקב״ה מכיר להם שהוא משגיח עליהם וזהו בקרי. נגד דעתם זאת שחושבים שא״א שיהא הקב״ה משגיח עליהם בחו״ל:
והבאתי אותם בארץ איביהם. אביא אותם בהשגחה פרטית גם כשהם בארץ אויביהם והיינו דאי׳ בת״כ ע״ז המקרא מעמיד אני נביאים עליהם. והוא התגלות ההשגחה. שמאז שהתודו תהי׳ ההשגחה ניכרת להם. וידעו שהשכינה עמהם. ומובן שמאז יהי׳ טוב להם מעט להחשב לאנשים או גם כאזרחי ארץ ולא כאבודים כאשר היו עד כה:
או אז. שיראו שיועיל ודוים ולא כמו שסברו. אלא שיש השגחת ה׳ עליהם גם בארץ אויביהם:
יכנע לבבם הערל. מלהאמין לדברי הנביאים שהיו בהם והזהירו לנהוג תורה ומצות אפי׳ בחו״ל. כמו שמצינו בס׳ ירמי׳ הציבי לך ציונים וגו׳. ובלי ספק שכמו כן היו עוד גדולי ישראל שידעו כי מצות התורה שאין תלוי בארץ נוהג בכ״מ. הזהירם ע״ז הרבה. אבל המה הי׳ לבבם ערל מלשמוע ולהאמין בזה. ועתה שראו שיש השגחת ה׳ לטובה גם בחו״ל יאמינו שיש גם שם תורה ומצות:
ואז ירצו את עונם. ירצו מלשון מנין כמו לשון גמרא הרצאת ממון. ופי׳ שיתודו על כל חטא ועון שבין אדם לשמים שעד כה חשבו שאין להם עון בזה אלא הוא חטא אבותם שלא שמרו בא״י. ועתה יתודו על עונם וירצו כל חטא בפ״ע כדין ודוי שהורה הושע הנביא ואמר אמרו אליו כל תשא עון. היינו כל עון בפ״ע. ואמרה תורה לשון ירצו לכלול בזה עוד מאמר הנביא הושע וקח טוב. פי׳ בשעת ודוי יקח דברים טובים וזכרונות טובים כמו מעשה אבות ועקידה. ונשלמה פרים שפתינו. היינו שיזכרו מעשה קרבנות ויהא נחשב להבאת חטאת ועולה. וכ״ז נכלל בלשון ירצו. שירצו להקב״ה בדברי רצוי. את עונם כמו עם עונם. פי׳ בשעת ודוי על עונם:
וזכרתי את בריתי יעקוב. אז אוסיף להשגיח ולהחל לחשוב מחשבות גאולה. וזה הברית הראשון שהיה העיקר ליעקב. כמבואר בחלום יעקב והנה אנכי עמך וגו׳ והשיבותיך וגו׳ כמבואר בפירושינו שם:
ואף את בריתי יצחק. שכרת עמו להגדיל בניו בהיותם בגולה בעשירות למעלה כמבואר בס׳ בראשית כ״ו ד׳ יע״ש:
ואף את בריתי אברהם אזכור. שנכרת עמו ברית בשעת עקידה אשר בהיותם בגלות יהיו מכ״מ מצוינים בחכמה ובדעת עד שישבו בשערי אויביהם:
והארץ אזכור. הברית שנכרת בימי משה רבינו בשעה שביקש בעת רצון של י״ג מדות. הבטיחו הקב״ה בברית שיעשה נפלאות אשר לא נבראו בכל הארץ. ונתבאר שם דהבטיחו דאע״ג שתהיה הארץ חרבה תשוב לישובה ע״ש ל״ד י׳. ועוד נכלל בברית הארץ שתהא השגחה פרטית על הארץ למורשה אפי׳ בהיותנו בחו״ל וכמש״כ בס׳ שמות ו׳ ו׳:
והארץ תעזב מהם וגו׳. דאע״ג שתהי׳ זכירה לטובה בהיותם בגולה מכ״מ א״א שישובו לא״י מיד. מטעם שמבואר בסמוך. ואדרבה תועיל הזכירה להוסיף עזיבת א״י והשממון בה. כדי שתרץ את שבתתיה. ויוכלו לשוב בעתה. והוי עזיבה זו השגחה לטובה וכמש״כ בס׳ שמות ו׳ א׳ שהודיע הקב״ה למשה בשעת יציאת מצרים דמה שהורע לישראל בתחלת המחשבה לגאולה. הוא עצם מחשבת הגאולה. כך הי׳ עזיבת הארץ ביותר מחשבה לגאולה וברית הארץ לישובה:
והם ירצו את עונם. בין כה וכה יתודו וישובו למעשה המצות שבין אדם לשמים:
יען וביען וגו׳. נותן טעם על מה שא״א שישובו מיד בעת הזכירה אחר הודוי הראשון. והרי גם בשעת י״מ הי׳ מתחלה הרצון שתהיה הגאולה מיד בלי גזרת התבן אלא שהי׳ סיבה שנשתנה הרצון כמבואר שם שעפ״י סרבנות משה לא הלכו הזקנים ולא הי׳ להם זכות מס״נ יע״ש. אבל מדוע לא יוכל להיות עתה גאולה זו מיד שישובו ויתודו. ע״כ מבאר המקרא כאן על מה א״א שתהיה הגאולה מיד. משום שמשפטי מאסו. אפי׳ המצות שיש בהם טעם מכ״מ החליפו הנהגותיהם כבר ואין יכולים לשוב בלי ידיעת ת״ת שהרי אפי׳ משפטים שיש בהם טעם מכ״מ יש בהם פרטים בלי טעם כידוע:
ואת חקתי געלה נפשם. חקות התלמוד ותורה שבע״פ הפליטה נפשם ויצא מלבם. וא״כ אין להם זכות מעשה המצות שרוצים לשוב ולעשות. וזהו דבר הושע הנביא ח׳ לי יזעקו אלהי ידענוך ישראל זנח ישראל טוב אויב ירדפו. ופי׳ באיכה רבה ובירו׳ מס׳ ר״ה ע״ז המקרא אין טוב אלא תורה. ופי׳ הכתוב שישראל צועקים להקב״ה אלהי ידענוך. הלא אנו אוהבים אותך ורוצים לעבדך. ורחמנא לבא בעי. ועל מה אתה מרחיקנו. השיב הנביא בשם ה׳ זנח ישראל טוב. זו התורה. אויב ירדפו. ידיעת ה׳ בלי תורה אינו כלום. וע״ע מש״כ בהר״ד ס״פ שלח בפי׳ נבואה זו. והיינו דבר הכתוב כאן. שמש״ה הי׳ ההכרח שתרץ הארץ שבתותיה בשלמות ואח״כ חש הקב״ה לגאלם משום שלא הי׳ להם כח התורה. ובבוא העת חש הקב״ה לגאלם כדי שישובו לתורה כמבואר בשירת האזינו עה״פ וחש עתידות למו וגו׳:
ואף גם זאת וגו׳. עוד סיפרה התורה חסדי ה׳ שגם בהיותם בארץ אויביהם בעוד לא הגיעה השעה למ״ש והבאתי אותם בארצות איביהם שאז החלה השגחה לטובה להגדילם בעושר ובדעת. אמנם גם עד שהגיעו לזה והיו אבודים בגוים. מכ״מ לא מאסתים ולא געלתים לכלותם. אע״ג שהיו מאוסים וגעולים בעיני אבל לא עד שיגיע לכלותם ח״ו:
להפר בריתי אתם. שכרתי את משה רבינו בבקשתו בעת רצון ה׳ הנה אנכי כורת ברית נגד כל עמך אעשה נפלאות וגו׳ וביארנו שם שהוא הפלא דלא כלי שבטא בשום אופן:
כי אני ה׳ אלהיהם. אע״ג שאין עוסקים בתורה ובמצות מכ״מ הנני אלהיהם משגיח עליהם בדרך כלל שלא יאבדו לגמרי. אלא לראות עצות שישובו לתכליתם. ובני הה״נ מ׳ חיים ברלין נ״י פי׳ דתרי מילי קאמר קרא שלא געלתים לכלותם. ביד אוה״ע:
להפר בריתי אתם. היינו התורה לא תופר ע״י רשעי ישראל וכדומה. או ע״י טעות שבחו״ל אין תורה ומצות כמש״כ לעיל. או פי׳ לא מאסתים לכלותם. ולא געלתים להפר בריתי אתם. וכן פירש הראב״ע:
וזכרתי להם ברית ראשונים וגו׳. במקרא הקודם הבטיח על ברית שלא יהא כליון בקרב אוה״ע. וזה היה הברית אתם ממש. רצוני הברית שהיה עם משה הי׳ בשביל כל הדורות דלהבא. עתה מוסיף דגם בענין פרנסה בארצות אויביהם יהא משגיח בזכירת ברית הדור הראשון אשר יצאו ממצרים דכתיב ר״פ וארא וגם הקימותי את בריתי אתם לתת להם את ארץ כנען את ארץ מגוריהם אשר גרו בה. שביאורו שהורגלו אבותיהם להיות תחת השגחה פרטית של הקב״ה ובזה אני חפץ להכניסם שמה כדי להשגיח עליהם וזה הברית אע״ג שלא היה אלא עם באי הארץ ארץ אשר ה׳ דורש אותה בגשמי שנה ובכל עניני פרנסה מכ״מ הנני זוכר זה הברית גם לדורות הללו שהמה בגלות. ומפרש הטעם שמועיל ברית ראשונים גם לדורות שבגלות. משום שהוצאתי אותם מארץ מצרים לעיני הגוים להיות להם לאלהים. שכל אוה״ע ראו וידעו כי הוציאם מא״מ שנתפרנסו שמה בטוב כדי שהוא ית׳ יהיה משגיח עליהם לפרנסם. והרי הגוים אינם יודעים ומבינים ההבדל של א״י מבחו״ל סוף סוף הקב״ה הוציאם ממקום פרנסה ועליו לשמור בריתו להשגיח עליהם:
החקים. אלו המדרשות:
והמשפטים. אלו הדינים. היוצאים ממדרשי המקראות עפ״י חקי התורה כמש״כ כ״פ ע״פ כמה ברייתות בספרי ס׳ דברים וקידושין דל״ז:
והתורות. זהו תורה שבכתב ושבע״פ היינו משניות בלי חקירות. והקדים החקים ומשפטים לתורות באשר א״א לעמוד לא על הבנת הכתוב ולא על הבנת המשנה אם לא ע״י תלמוד. שהן החקים והמשפטים וכמש״כ בספר שמות פ׳ קדש לענין תפילין ש״י וש״ר:
אשר נתן ה׳ בינו ובין ב״י בהר סיני ביד משה. משמעות ביד משה כבר נתבאר בכריתות די״ג שהוא גמרא וביארנו לעיל ח׳ ל״ו שהמה החידושים שחידש משה מדעתו ע״י פלפול התלמוד בכח משה. והנה בסוף ס׳ במדבר מסיים הכתוב אלה המצות והמשפטים אשר צוה ה׳ ביד משה אל ב״י בערבות מואב וגו׳. וביארנו שם ההפרש בזה המקרא מסיום ס׳ ויקרא דכתיב אלה המצות אשר צוה ה׳ אל ב״י בהר סיני. דבהר סיני עוד לא ניתן לישראל כח החידוש בפועל עד בואם לערבות מואב. כמבואר בתחלת ס׳ דברים באורך. וא״כ ק׳ אמאי כתיב כאן החקים ומשפטים. אבל באמת גם בה״ס נודע אשר בבוא פ׳ התוכחה וישראל בגולה עיקר קיום ישראל תלוי בלמוד התורה שבע״פ ולחדש בכל דור. וזהו אשר נתן ה׳ בינו ובין ב״י בהר סיני. אז בהיות הברית בהר סיני. נתן ה׳ החקים והמשפטים שיהיו בינו ובין ב״י השגחתו וההתקרבות יהי׳ עפ״י אשר יעלו גם המה חדשות כמו שהיה אז ביד משה. והיינו דאי׳ בב״ב ד״ח א׳ גם כי יתנו בגוים עתה אקבצם. ויחלו מעט ממשא מלך ושרים. אמר עולא פסוק זה בלשון ארמית נאמר אי תנו כולהו עתה אקבצם כו׳ ולא נאמר בלשון ארמי כ״א תיבה זו יתנו. ובלה״ק הוא ישננו מלשון ושננתם ולא בחנם נאמר מלה זו בלשון ארמי אלא משום דכתיב כאן אחר התוכחה אשר נתן ה׳ בינו ובין ב״י. מש״ה כתיב גם כי יתנו בגוים וגו׳:
